מקלדת פסנתר חופשית היא מקלדת מלאה בלי שום דבר מונח מעליה: אין תווים נופלים, אין שיר שצריך להדביק, אין ניקוד שאומר לך שאיחרת. אתה לוחץ על מקשים, אתה שומע תווים. זו כל התכונה, וזו בדיוק זו שאנשים מדלגים עליה.
הריקנות הזו היא כל הנקודה. מעקב אחר שיר מלמד את הידיים שלך מסלול שמישהו אחר סלל. מקלדת ריקה היא המקום שבו אתה מתחיל לסלול את שלך.
למה "סתם להשתעשע" הוא בעצם הלחנה
כל שיר שאי פעם אהבת התחיל כשמישהו השתעשע. הם מצאו כמה תווים שנשמעו טוב יחד, ניגנו אותם שוב, ובנו משם והלאה. אין צעד ראשון סודי שכרוך בתאוריה. התאוריה היא דרך להסביר את מה שכבר נשמע טוב, בדיעבד.
אז הדרך המהירה ביותר להתחיל לכתוב מוזיקה היא להוריד את הסיכון עד שלא נשאר ממנו כלום. שב מול מקלדת ריקה ונגן רע בכוונה במשך חמש דקות. אי שם באמצע תיתקל בשניים או שלושה תווים שיגרמו לך לעצור. זו הזרעה.
דרך כניסה בת חמש דקות
אם אתה רוצה משהו קונקרטי לנסות, ואתה יושב מול מחשב ברגע זה, אתה יכול לעשות את כל זה על הפסנתר המקוון החינמי שלנו עוד לפני שאתה מתקין משהו — אותיות המקלדת מנגנות את התווים.
נגן שלושה או ארבעה תווים ליד אמצע המקלדת, לאט, בדפוס קטן. חזור עליו עד שהיד שלך זוכרת אותו. שמור על פשטות בכוונה: שניים או שלושה אורכי תו, צעדים קטנים בין התווים.
עכשיו החזק תו נמוך אחד ביד שמאל מתחתיו. התו הבודד הזה עושה את העבודה של אקורד שלם, ופתאום הדפוס נשמע כמו חלק ממשהו.
שנה תו אחד בדפוס של יד ימין שלך והקשב למה שזה עושה. זהו זה. זו כתיבה. אתה מקבל החלטות לגבי מה שנשמע נכון, וזו כל המשימה.
הטריק הוא להקליט תוך כדי שאתה עושה זאת, כי מקריות יפות נעלמות תוך שניות. השמע בחזרה את מה שהקלטת ותמשיך. אל תעשה זאת, ותשכח את החלק הכי טוב עד ארוחת הערב.
איך שלושה תווים הופכים למשפט אמיתי
לדבר שזה עתה ניגנת יש שם. Arnold Schoenberg קורא לו המוטיב, ובספרו Fundamentals of Musical Composition הוא מתייחס אליו כאל הגרעין של היצירה: הדמות הקטנה שכל מה שבא אחריה צומח ממנה. העצה שלו לשמור על פשטות אינה ויתור למתחילים. הוא מציין שהסימפוניה החמישית של בטהובן בנויה בעיקר על תו חוזר, ושמוטיב בסיסי עם יותר מדי מקצבים ומרווחים שונים דחוסים לתוכו קשה יותר לפיתוח, לא קל יותר.
מה שאתה עושה אחר כך הוא החלק שרוב האנשים מפספסים בשני הכיוונים. נגן את הדמות שוב ושוב בלי שינוי והיא הופכת לטפט תוך עשרים שניות בערך. שנה בה הכול והמאזין מפסיק לשמוע את אותה יצירה בכלל. התשובה של Schoenberg, שהוא קורא לה וריאציה מתפתחת, נמצאת בין השניים: חזור על הדמות, אבל שנה בכל פעם דבר אחד פחות חשוב והחזק במה שנושא את הזהות שלה.
בפועל, למתחיל שיושב מול מקלדת ריקה, זה אומר:
שמור על המקצב והזז את התווים. נגן את הדמות שלך בדיוק כמו קודם אבל התחל אותה קליד אחד גבוה יותר. אותה צורה, מיקום חדש, ועדיין בבירור אותו רעיון.
שמור על התווים ושנה אורך אחד. החזק את התו השני זמן כפול. הדמות פתאום נשענת לאיזה כיוון.
שנה את התו שמתחת. עזוב את יד ימין ותזיז את תו הבס של יד שמאל שניים או שלושה קלידים למטה. אותם שלושה תווים אומרים עכשיו משהו אחר, כי ההרמוניה שמתחתיהם השתנתה.
המקצב הוא העוגן. הכלל של Schoenberg הוא ששימור מאפיינים מקצביים הוא הדרך היעילה ביותר לשמור על לכידות של יצירה, ולכן כשווריאציה מפסיקה להישמע קשורה למה שבא לפניה, המקצב הוא בדרך כלל מה שנטשת. החזר אותו והקשר חוזר.
עשה זאת ארבע או חמש פעמים ולא רק השתעשעת. יש לך משפט, בנוי בדיוק כמו שמשפטים באמת נבנים.